איך מטפלים בהפרעת קשב וריכוז?

גם אתן שואלות את עצמכן איך עוד מטפלים בהפרעת קשב וריכוז? לפני הכל צריך לשאול למה בעצם כמעט לכולנו יש הפרעת קשב? איך יכולת להיות ש"הפרעה", תופעה שולית, הפכה להיות כמעט נורמטיבית? טוב ששאלתן.

איך מטפלים בהפרעת קשב וריכוז?

לפני כחודש התקשרה אלי אמא שהבת שלה בוגרת שלי. היא הגיעה לגן עירוני והגננת הפנתה את האם לבדוק האם הילדה היפראקטיבית והאם יש לה בעיה רגשית. כל כך שמחתי שהיא התקשרה אלי, ובאותה נשימה הבנתי בדיוק בצורה סופית ומוחלטת למה אני אוהבת את העיסוק שלי. כי גיליתי עולם אחר, גיליתי שאפשר לחנך אחרת.

את אותה הילדה הכרתי שנתיים, בהן למדה בגן שלי. מדובר באחת הילדות הכי מיוחדות שפגשתי. היה בינינו גם קשר מאוד עמוק. ילדה מצחיקה ושנונה בטירוף, עם חשיבה יצירתית ייחודית ומאוד מאוד אינטליגנטית, רגישות מפתיעה וחד פעמית. ילדה שנהנתי מכל רגע איתה אבל ידעתי, פשוט ידעתי בסתר לבי שזה יקרה. כפי שאני רואה את הדברים, אין לה וגם לא היתה לה שום בעיה! רוצות הסבר?

הקשר בין הפרעת הקשב להפרעה שלנו

לבני האדם קשה להתמודד עם השונים מהם. זה בכלל לא במודע שלנו, אנחנו מתקשות מהמקום הכי טבעי: לא להכיר את התרבות לא להבין- לצאת משליטה, והרי אנחנו כולנו כל כך אוהבות לשלוט ולדעת, קשה לנו עם הלא נודע והלא מוכר. אני בטח לא מחדשת לכם שאנחנו פועלות בצורה שמכניסה דברים לתוך סכמות: להרביץ זה רע, להתנדב זה טוב, לבן הוא חבר, שחור הוא "מסוכן". אנחנו מקטלגים טוב ורע, מותר ואסור, וגם, מקטלגים סוגים שונים של אנשים ונשים. באופן טבעי, גם המסגרות שלנו הופכות לכאלה: יש את הנורמה, האמצע, ויש את ה"שוליים"- שוליים חברתיים, לימודיים, אפנתיים. קל לנו ונוח לנו להגדיר שיש סטרייטים ויש הומוסקסואלים, וזהו. אין עוד טווח בין שני הקצוות האלה. נוח לנו מאוד להגדיר תלמידימות כנורמליים וכבעייתיים, כאלה עם "הפרעה" כי זה מקל עלינו, אנחנו צריכים להתמודד (על פניו) עם סוג אחד של בני אדם, וכל השאר צריכים להתאים את עצמם אלינו.

שלום, אני אחינועם ואני היפראקטיבית

כן אני היפראקטיבית. בשניה של צפייה בי קולטים את זה, אין לי שום יכולת לשבת ברוגע, לא קיים. אני חייבת לעשות משהו תמיד, ואם אפשר, עדיף לעשות ארבע דברים במקביל ולא רק אחד. היום אני מסתכלת על זה כברכה, אבל לא תמיד היה לי קל עם זה. לחברה האנושית מאוד קשה להתמודד עם חוסר השקט הזה, עם הקצב . "זה עושה סחרחורת". אני מבינה את כל האנשים והנשים שאמרו לי שאני עושה להם סחרחורת, אבל את זה שאתם ממש משעממים בעיני לא אמרתי לכם. להיות היפראקטיבית, זה לנסות כל הזמן לעשות דברים שאת פשוט לא יכולה. המורות ציפו ממני לשבת שיעורים שלמים ולא לזוז. לכי תסבירי להם שזה פשוט לא אפשרי. גם הגננת מצפה מאותה הילדה לשבת במפגש, כי זה לא שהיא באמת עושה משהו רע, היא מקשיבה פשוט בתנועה. ומה רע בזה? כנראה שזה פשוט מציק בעין (בלי שיפוטיות, כמחנכת, זה באמת לא תמיד קל).

אפשר גם ללמוד בעמידה

בשנה הראשונה שלי ללימודים פגשתי במרצה ושאלתי אותו אם זה בסדר שאני אשב על השולחן ולא על הכסא כמו כולם (קל לי יותר משום מה כשאני יושבת על שולחן בגובה) הנסיך הזה פשוט הסתכל עלי ואמר לי- מה אכפת לי איך את יושבת? תשבי על הראש מצידי, העיקר שתקשיבי, ואם לא תקשיבי- אני אצטרך לשאול את עצמי מה עשיתי לא טוב. במילים אחרות הוא אמר לי: את תישארי את, אני

adhd

אנחנו הכי מרוכזות בעמידה

כמורה שלך צריך להתאים את עצמי אליך. לא יכולה להסביר לכן את האושר שחוויתי מהמשפט הזה, הרגשתי נחת, הרגשתי בבית. כמובן שזה היה קורס מהפנט והייתי פעילה בו מאוד, אותו האיש עד היום חבר אהוב- איש חינוך מהגדולים שפגשתי. גם אחי הצעיר זכה כשבכיתה א' "אבחנו" אותו (שימו לב לסמנטיקה הבעייתית- אבחנה, זו מחלה בעצם) המורות אפשרו לו ללמוד בעמידה. הפתרונות האלה פגעו במישהו? לא, הם רק עזרו לנו, אלה עם ה"הפרעה", להקשיב ולהשתתף.

גם סגנון הלמידה שלנו שונה. יש כאלה שצריכים לכתוב, יש כאלה שמשרבטים תוך כדי, יש כאלה שעומדים או בקיצור אפשר לקרוא לזה סוגי לומדים- חזותי, שמיעתי, ותנועתי. מכירות את התלמיד התנועתי? סביר להניח שחצי מ"הפרעות הקשב" שאתן מכירות, הם בכלל תלמידים תנועתיים שפשוט לא מקבלים שום מענה בכיתות הלימוד.

לא הבנתי, איפה הבעיה?

המאמר הראשון שאני נותנת לצוות שלי בגן, כשהן מתחילות את דרכן, הוא מאמר נפלא על מאפייני מזג. המאמר מפרט בצורה עינינית וברורה מרכיבי מזג (טמפרמנט) שונים, לדוגמא: מתחמם לאט/ מהר, רגיש לקולות/ אוהבת קולות חזקים, רצף של רגישויות, שונויות שהן לגמרי- רגילות! נכון? יש כאלה שהם רגישים יותר וכאלה שפחות, יש כאלה שעצבניות יותר וכאלה שפחות, יש כאלה שרגישים לריחות/בדים/קולות וכאלה שממש לא… רואות כאן בעיה?

וזאת בדיוק הבעיה. שאנחנו הופכים שונות לבעיה (אם תרצו מגוון אנושי) . ברור שלא כולנו אותו היצור! ברור שלכל אחד ואחת מאיתנו יש צרכים שונים, אהבות שונות, חוזקות שונות. זה בדיוק כמו שאני קצת צוחקת על הנושא השנתי "האחר הוא אני". זה סוג של אוקסימורון! הרי המטרה היא ללמד "קבלת השונה" אבל מי בכלל אמר מה שונה ומה אחר? כולנו אחרים ושונים. הבעיה האמתית היא שאלה שהתמזל מזלן והן תלמידות שתואמות לאבטיפוס של התלמיד הממוצע או התלמידה הטובה, יצליחו. מי שטובים וטובות בדברים אחרים, יצטרכו ללכת בדרך הרבה יותר קשה. אבל רגע מה אנחנו צריכים רק רואי חשבון בעולם הזה? מה רע בכך שיש אנשים שונים שטובים בתחומים שונים? יש כאלה שמסוגלים לגמוע מאמר של 40 עמודים בשעה, ויש כאלה שלא. יש כאלה שמסוגלים לנהל מסעדה תוך שהם עושים ארבע פעולות במקביל ושמים לב שכל מה שמתרחש מסביב, וכאלה שלא. אבא שלי (גם הוא היפראקטיבי), לא יודע לכתוב אימייל, אבל הוא הנגר הכי מוכשר שראיתי בחיים. הוא פחות מוצלח לדעתכן?

קשה לנו ללכת בדרך אחרת

למה אנחנו כל כך מתקשות לקבל דרכים אחרות? גם אני כזאת, גם לי קשה. אני למשל יודעת שקשה לי מאוד במסיבות ובקרנבלים, אבל אני גננת ואני צריכה להתמודד עם מסיבות, אז הבנתי שהכי מתאים לי להכין הכל יום קודם כך שביום המסיבה עצמו אני נקייה ואין לי דאגות. הגננת (המדהימה) שלי בשנתה הראשונה בגן, היתה תמיד מכינה את השלט והתפאורה ברגע האחרון, וזה הציק לי מאוד, זאת לא הדרך שלי. אחרי מסיבת הסיום המדהימה חשבתי לעצמי- המסיבה היתה כל כך מוצלחת, הכל היה מאורגן בצורה מושלמת, אוירה נעימה, מה זה משנה בעצם מתי היא הכינה את השלט? התוצר היה מושלם, וזה העיקר לא?

אז מה זה משנה אם הילדה יושבת, קופצת או שוחה בזמן המפגש? אנחנו, הגננות, מבקשות להרחיב את

adhd2

שתרקוד במפגש

הדעת, לעורר סקרנות, לא לייצר בני אדם משובטים, שמתנהגים אותו דבר. שתקשיב בדרך שנוח לה, העיקר שתקשיב, ואם היא לא תקשיב, אני אשאל את עצמי בדיוק כמו אותו המרצה שלי, מה עשיתי לא נכון ואיך אני יכולה להתאים את עצמי למגוון הילדים והילדות שבכיתה שלי.

אנחנו שונים זה מזו, אין דרך אחת. אותה משימה יכולה להתבצע בדרכים שונות על ידי ידיים שונות והתוצאה תהיה טובה אצל כולם. אולי הגיע הזמן שנתקדם כבר כמה צעדים קדימה ונפסיק "לנרמל" ילדים וילדות ובכלל אחד את השניה. אולי אז יעלמו פתאום הרבה בעיות שבעצם… בכלל לא היו? תאמינו לי, גם הרבה יותר כיף ככה.

אז איך מטפלים בבעית קשב וריכוז? מתחילים קודם כל לטפל בעצמנו 🙂

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “איך מטפלים בהפרעת קשב וריכוז?

  1. מנור שקד-שלוסברג הגיב:

    אחי יקרה
    איזה כיף לקרוא את הפוסטים שלך ובעיקר כשהם עוסקים בנושא הקרוב לליבי ולמקצועי…
    אני מסכים איתך בהחלט שכשאנחנו מתייחסים לשונה מאיתנו כבעייתי או לקוי, אנחנו יוצרים בעצם סטנדרט שלא הרבה יוכלו לעמוד בו. אין הרבה אנשים שהם "כמונו" – בדיוק אותו דבר.
    בהיבט הרחב יותר, יש הרבה ילדים ותלמידים המתקשים לצעוד במסלול ה"נורמלי", ה"מקובל" שמנווט אותם בעצם להגשמה עצמית כמו שהיא נראית מזווית ראייה צרה ואקדמאית מאוד. הילדים בעולם של ימנו מוכוונים להצליח בלימודים ולהשיג את התואר האקדמי הגבוה ביותר שיכולו ואת המחירים כולנו מכירים ומשלמים.

    אני כל כך שמח לקרוא את הפוסט שאת כתבת משתי סיבות: הראשונה היא שאת הגננת של הבנים שלי – אחד כבר עבר לידיי העירייה והשני עוד נהנה מהחזון שלך ומהערכים שאת מנחילה לו דרך צוות הגן המדהים שאספת.
    הסיבה השנייה היא לאשר ולאפשר להורים להרחיב את זווית הראייה של "הנורמלי" ו"המקובל" – לתת להם להבין שאפשר גם אחרת ושדווקא היצירתיים, שמתקשים להכנס לפרמטרים הנכונים חברתית, הם העתיד שלנ בכל כך הרבה תחומים.

    אז שוב תודה על המאמר החשוב ועל זה שאת – את.
    מנור

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s