הייתי הילד הכי גדול בכיתה (ולא קרה לי כלום)

 

בתקופת הרישום אני מקבלת פניות רבות המבקשות לשאול מה טווח הגילאים בכל קבוצה. הורים רבים מייחסים חשיבות רבה מדי לפערי הגילאים. מצד אחד, תמיד יהיו גדולים וקטנים מהילד שלי, מצד שני- האם הילד לא מתעכב אם כולם קטנים ממנו? או האם הילד לא נשאר מאחור עם כולם גדולים ממנו?

כל התשובות בטור הבא

חלוקה לפי גילים- חלוקה נכונה?

לפני הכל בואו ננפץ מיתוס קטן. מכירים את המשפט גיל זה רק מספר? אז זה. כן, יש קצב התפתחות שאמור להיות "נורמלי" אבל בואו ננסה רגע להטיל ספק בנורמליות הזאת. נשות ואנשי החינוך ידעו להבחין אם ישנה בעיה אמתית, אך לרוב יש פערים בין הילדים והילדות בדיוק כמו שינם פערים בינינו המבוגרים. יש ילד ש"מאחר" ללכת אך יש לו כבר אוצר מילים רחב, ויש ילדה שמציירת פרצופים אבל עדיין זקוקה למוצץ. אנחנו שונים- הקצב והיכולת של הילדים שונים וקשורים לעיתים רבות בסביבה בה הילדים והילדות נמצאים, בטמפרמנט ובמבנה אישיותי מולד, כמו גם בקשיים פיזיולוגיים או קוגניטיביים אך זה כבר נושא אחר. אל תדאגו, אנשי ונשות החינוך יודעים מצוין מתי זה נורמלי ומתי יש קושי אמתי.

אז למה בעצם מחלקים אותנו לפי גילים?

ובכן, כי זה נורא נוח למבוגרים. רגע, הסתייגות: ככל שגילאי הילדים קטנים יותר, כך יש חשיבות גדולה יותר לקרבה בגיל, אך ככל שמתבגרים המשמעות פוחתת.

קן רובינסון, מחנך, מרצה ויועץ בינלאומי לענייני חינוך, מדבר על כך בהרצאתו בטד. בעצם, איזו מן חלוקה מוזרה זו חלוקה לפי גילאים? זה קצת כמו לחלק אותנו במקום העבודה לפי צבע שיער. הרי הגיל לא אומר יותר מדי עלינו, ובהתאמה, גם על הילדים. נכון, יש קרבה בין ילדים שנמצאים באותה קבוצה, אבל האם זה המדד העיקרי? גיל?

ממליצה לצפות בהרצאה המצוינת של סר רובינסון על שינוי פרדיגמות בחינוך (מומלץ לצפות בכל ההרצאות שלו בטד)

רובינסון מדבר על כך שבתי הספר (וגם הגנים) מבוססים על סטנדרטיזציה, כלומר- הרצון להביא את כלל הילדים והילדות לאותה הנקודה, באותו הקצב, ולכן הכיתות מחולקות לפי גילים (עוד מימי המהפכה התעשייתית). היום כמעט לכולנו יש ביקורת על מערכת החינוך והמבנה שלה, (אגב, ברוב העולם בתי הספר מיושנים, לא רק אצלנו) אבל אנחנו עדיין לוקים באותם תפיסות עולם מיושנות, ו… זה מפריע לנו הילד שלנו הכי גדול בכיתה.

הייתי הילד הכי גדול בכיתה?

בואו נחזור אחורה, לחשיבות הגילאים. המקום בו פערי הגילאים הוא באמת משמעותי הוא דווקא בגילאי ינקות, שם פער של חצי שנה הוא משמעותי ביותר (ילד ששוכב על הבטן אל מול ילד שעומד ולעיתים כבר הולך). זה רלוונטי עד שהילד או הילדה הופכים לעצמאיים- הולכים לבד, מתקשרים (לאו דווקא שפתית) ומתחילים להתעניין בפעילות חברתית. כל זה קורה בין גילאי שנה עד שנתיים, תלוי בילד. אם תפתחו ספר התפתחות תמצאו ודאי גיל מדויק, אבל, כפי שבטח הבנתן, אני פחות בעניין של הגדרות סכמתיות שכאלה.

מרגע שהילדים והילדות מסוגלים לנוע בעצמם במרחב, ומגלים ניצני תקשורת, חשיבות הגילאים הולכת ופוחתת. למה? כי ילדה בת שלוש יכולה להתיידד דווקא עם ילדה בת שנתיים וחצי, שלשתיהן נולד לאחרונה אח קטן והצורך שלהן כרגע משותף. או, ילד בן 3 יכול לאהוב לשחק דווקא עם התינוקות כי הם מעניינים אותו.

אבל, רגע, אם ילד בן שלוש משחק עם תינוקות, זה לא הופך אותו לתינוקי?

השאלה האמתית היא: למה שזה יהפוך אותו לתינוקי? הרי הוא לא משחק בתינוק אלא משחק ב"לטפל" בתינוק. כך הילד הזה זוכה גם ללמידה משמעותית: חמלה, רגישות, עדינות, הבנת צרכים של האחר, היכולת לטפל בתינוק שלא מדבר, היכולת להזדהות, וגם מרוויח חוויה מעצימה של תחושת משמעות ושייכות.

אז מה כן חשוב?

בכל מסגרת, לצערנו, או שלא לצערנו, יש פער גילאי בין הילדים והילדות, פשוט כי לא כולנו נולדנו באותו היום, כך יצא… נכון, יש מחקרים רבים שמראים שהסביבה משפיעה על התפתחות הילד/ה, כמו למשל מקרים קיצונים של ילדים שגדלו גם חיות והתפתחותם התעכבה משמעותית (לא הולכים על שתיים, לא מדברים וכו) אך אלו לא רלוונטיים למקרה זה, כיוון שהם מדברים בעיקר על התפתחות תואמת תרבות או התפחות שפה במקום בו אין שפה.

הדבר שמשפיע, יותר מכל על התפתחות איכותית של הילדים והילדות הם סביבה ותיווך.

ובהרחבה: הסביבה החינוכית חייבת להיות נגישה, שופעת (אך לא יותר מדי) במגוון גירויים המתאימים למצבי התפתחות שונים , ולסוגים שונים של ילדים וילדות שיתאימו תמיד לגדול ביותר ולקטן ביותר. הסביבה חייבת לספק אתגר תמידי ולזמן משחקים בקבוצה או לבד בכל מוקד אפשרי.

התיווך, הוא העבודה החשובה ביותר בחינוך. מהו תיווך? בדיוק כמו שזה נשמע, תיווך שלנו המבוגרים את התגליות החדשות שהילדים מגלים. זה יכול להיות הכל: לתווך לילדה איך היא מרגישה, לתווך לילד משחק חדש, לתווך לילדה מושג חדש וכדומה. בתוך חלל אחד עם אותם משחקים אפשר לאתגר את כלל הילדים והילדות, בתיווך נכון! וזו בדיוק הפואנטה. זה כלל לא משנה מה גיל הילד, או מה גילאי שאר חבריו לקבוצה, מה שמשפיע באמת הוא איכות התיווך: משחק לוטו יכול להיות משחק קבוצתי לגילאי 3-4, והוא גם יכול להיות משחק זיכרון לגילאי 2-3 והוא גם יכול להיות משחיק שיום (התאמת שם לתמונה) לגילאי שנה. הכל עיניין של תיווך.

אם בכל זאת אתם שואלים אותי מה עדיף? להיות הכי קטם או הכי גדול? בעיניי להיות הכי גדול בכיתה זה תפקיד רציני שמעניק לילד/ה תחושת חשיבות, עצמאות, נראות כמו גם יכולת התמודדות טובה יותר עם סיטואציות חברתיות ולעיתים קרובות הובלת הקבוצה והפיכת הילד לדמות משמעותית. דווקא הקטנים לצערי, במקרים רבים, נותרים מאחור ויש מקום לברר ולודא תמיד שהעשייה החינוכית מתחשבת גם בקטנים ביותר.

ועוד נקודה קטנה למחשבה, בעולם אנחנו פוגשים אנשים מכל הסוגים והמינים, וכן גם אנשים בכל הגילאים! סדר היום שלו מורכב מתקשורת עם בני אדם בגילאים שונים. היכולת להתאים את עצמנו לתקשורת איכותית עם מגוון גילאים היא חלק חשוב מכישורי החיים שלנו, שישיפעו עלינו כל החיים.

באופן שמפתיע אותי מאוד, אני מקבלת את מרבית השאלות האלו דוקא מהורים לילד הגדול בכיתה, ולא הקטן. דעו, שכשאתם מתחשבים בפרמטר הגיל, אתם בעצם מדגישים שחשובה לכם ההתפתחות הקוגטיבית, השפה, הציור הכתיבה, אבל, דעתי הכנה והאמתית היא, שהחשוב מכל הוא התפתחות ומסוגלות רגשית. בלעדיה, כל עושר קוגניטיבי לא יהיה בעל ערך או משמעות.

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s