חללים חללים

עכשיו, אחרי שכולנו בכינו קצת (טוב, חלקכם רק בלב), כי כולנו מכירים חייל שנהרג, עכשיו רגע לפני שנחגוג שיש לנו אדמה, ובדיוק כשהשירים ברדיו מתחלפים משירי אבל לשירים שקטים עם תקווה, זה הזמן שלי להזכיר לכם גם את אותם החיילים והחיילות שעדיין בחיים, אבל הרבה חלקים קטנים מתו להם בנשמה.

במו עיניי ראיתי כמפקדת מוצב בעזה, חיילות וחיילים נופלים אחד אחרי השני. לא נופלים מכדורים שורקים, נופלים מעומס רגשי בלתי ניתן להכלה, מתרסקים מרוב חרדה, מרוב פחד שאסור לנו להראות.

ראיתי בשתי עיניי חייל בעמדה שם את הנשק על אוטומט ומשחרר צרורות לכל עבר, כי נתקף פניקה במטח פצמ"רים.

ראיתי חיילת שאיבדה את הראייה בעין אחת (זמנית), מתוך התקף חרדה.

ראיתי חיילת שהפסיקה לדבר לשבוע.

ראיתי מחלקה שלמה של חיילי גבעתי שביצעו בזה אחר זה טקס קבורה אחד לשני, בצחוק, אבל בתכלס, בכאב רב ובפחד שממש מכאיב בעצמות. כל אחד מהם חיקה את אמא שלו, ואת המשפחה שלו משתטחים על הקבר שלהם עצמם!

כמו שכולנו מכירים נופל צה"ל, לכולנו יש גם אוסף סיפורים מטלטלים מהצבא, שנותרו בגדר מורשת קרב, אבל המחיר שלהם לפעמים כבד משמספרים לנו.

ראיתי את כל החיילות והחיילים סביבי הולכים ומאבדים את השפיות. גם אני התחלתי לאבד אותה, התחלתי לקרוא שמע ישראל בבוקר ובערב ואני אפילו לא יודעת אפילו איך עושים קידוש, אבל בשדה הקרס חייבים להאמין במשהו. התחננתי לקבל קב״ן לצוות חיילות שתקועות במוצב 200 מטר מעזה ומאבדות צלם אנוש, מאבדות רצון לחיות, כי אי אפשר לחיות ככה, ואי אפשר לרפות את הפצעים עם גלידה.

התגייסתי לכלל צהלי, ואחרי שנה מצאתי את עצמי מותקפת יום יום בגשם של פצמ"רים עם התראות קבועות על חטיפת חייל מהמוצב, עד כדי כך פחדנו עלינו, שפינו אותנו כל לילה לבסיס אחר. אף אחד לא מכין אותנו למציאות הזאת, ואף אחד גם לא לוקח אחריות על מצבם הנפשי של החיילים, בכל התפקידים, כי  החייל הגיבור המונצח בימי הזכרון, הוא לא בכה, הוא לא אמר שהוא מפחד, ואני כנראה עוד איזו בכיינית יפת נפש.

טרמי

חולמת בתרמי?

שנתיים אחרי השירות שלי עוד הייתי מתעוררת בלילות מזיעה מסיוטים בתרמי (במצלמות התצפית רואים במצלמה תרמית), היה לי חלום קבוע שיד של מחבל יוצאת ממסך התצפית וחוטפת אותי. שנתיים אחרי הייתי נאלמת ומתנתקת לכמה דקות טובות בכל טריקת דלת.

חמש שני אחרי קיבלתי טלפון מבית הדין הצבאי, שביקש ממני חוות דעת על חיילת שהגישה תביעה על נכות נפשית. אמרתי לה, לאותה עורכת דין קרה וצוננת,שלא משנה בכלל מה שמה של החיילת. כל מי שבילה במוצב הזה הלום קרב במידה זו או אחרת, כולם סובלים מהפרעה נפשית כי נפש האדם לא מסוגלת להכיל מצב תמידי של מלחמה. אנחנו עוברים כל כך הרבה חוויות שהן על פניו שגרתיות בצבא, שגורם לנו מהיום הראשון להפוך לכהי חושים, אבל החוויות האלה הן הן החללים האמתיים שלנו. חללים ענקיים שהולכים ונפערים לנו בנשמה.

למעשה, אנחנו מדינה בפוסט טראומה ובכולנו עמוק בפנים יש חלק קטן שקצת מת.

חללי צהל כבודם במקומם, אבל היום אני גם מבהלם קרבקשת להגיד יזכור נוסף-

שנזכור גם את אלה שחיים, חיים שלמים של סבל וסיוטים, שנזכור לאן אנחנו שולחים ילדים בני 18 שרק רוצים להיות גיבורים. שנזכור שלצבא שלנו יש אחריות לא רק על חיים או מוות, כי אם על איכות החיים שלנו בזמן הצבא ולאחר מכן. ולא, תרבות יום א׳ ונופש באשקלון לא מתקנים את המצב.

נזכור ולא נשכח את הזנחת הנפשות שלנו.

יאללה, עצמאות שמח.

מודעות פרסומת

למה לא אינטואיציה נשית?

"כשנכנסתי למקום הזה בפעם הראשונה, הרגשתי שהוא לא מתאים לי" "היתה לי תחושת בטן שמשהו בגן של הבת שלי לא בסדר". כמה פעמים אמרתן את המשפטים האלה? כמה פעמים בחייכן הרגשתן הרגשה פנימית שאתן יודעות מה מתאים לכן? לתחושה הזאת קוראים אינטואיציה או ליתר דיוק, אינטואיציה נשית, אותה האחת שאנחנו הולכות ומתרחקות ממנה היא כנראה גם הכלי הכי חזק שלנו. כן, גם גברים מחזיקים בה, אבל בקרב הנשים מדובר ממש בשפה. אז למה לא? להמשיך לקרוא

איך תזמני לעצמך הזדמנויות חדשות בחיים?

מרגישה שאת לא מקבלת הזדמנויות קידום? טיפ אחד קטן שיעשה את ההבדל


העברית היא סקסמניאקית

"העברית היא סקסמניאקית" כתבה יונה וולך האהובה עליי במיוחד, שכמובן, הקדימה את זמנה ופירקה את השפה שלנו לאלפי בעיות קטנות. זה לא סוד שהעברית היא שפה זכרית, העדות הכי קיצונית, מלבד הזכריות המוחלטת שברבים, היא המילה רחם. כן, הרחם הוא זכר, מוזר לא? מה זה בעצם אומר שהרחם זכר? שגם עליו, כמו על חלקות רבות בגוף האישה , לקח הגבר בעלות. להמשיך לקרוא